<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק ד'</h1>
<h2>דף מג:</h2>
הא מלתא ילפינן לה ממאי דגרסינן בשבועות [מ"ג ע"ב] אמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, ורב נחמן אמר אפילו תרתי קתתא וכו'. וקתני עלה לימא כתנאי המלוה על המשכון ואבד ישבע ויטול דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר יכול לומר כלום הלויתני אלא על משכוני אבד משכון אבדו מעותיך, וכולא מילתא כדאיתא התם. ופסק בזה הרי"ף והרב אבן מגש דליתא לדשמואל, אלא אם נגנב המשכון חייב המלוה עליו ומפסיד כנגד מה ששוה, ומאי דפש ליה בתר דמי משכונה שקיל ליה מיניה דלוה, כך פסק בפרק השוכר את האומנים [ב"מ פ"ב ע"א]. גם הרב כתב בפירושיו דבדלא שוה המשכון שיעור זוזי כ"ע לא פליגי דלית להו לדשמואל, ופלוגתא דר' אליעזר ור"ע בדשוה משכון שיעור זוזי, וקא סבר ר"ע דקני משכון ואם אבדו אבד מעותיו, ור"ע במשכנו בשעת הלואה פליג, וקי"ל כותיה דהלכה כמותו מחברו. ובדלא שוה שעור זוזי דכולהו ס"ל דליתה לדשמואל, הלכך לא שנא הלוהו על המשכון בשטר או שלא בשטר ולא שנא משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו, לא שנא פריש ול"ש לא פריש. והיכא דלא שוה משכון שיעור זוזי פרע ליה מאי דבציר מיניה, ע"כ כתב הרב בפירושיו. למדנו מזה שאם נאבד המשכון ולא [היה] שוה שיעור חובו שעל הלוה לשלם לו הפחת. וכן אם הוא כנגד מעותיו ונאבד שנאבד למלוה. וזה הדין שפסקנו שמשלם הלוה למלוה שיעור מעותיו ופעמים שמפסיד המלוה לא נאמרו הדברים אלא כשנאבד ממנו דרך גניבה ואבדה ושומר שכר מחוייב עליה, ולפיכך נאבדה למלוה, אבל אם נאנס המשכון כגון שנלקח ממנו בלסטים מזויין וכיוצא בו, ישבע הוא שנאנס ממנו וישלם בעל המשכון חובו עד פרוטה אחרונה, ושבועתו בשבועת השומרין. וכן פסק הרי"ף בהלכותיו על משנת הלוהו על המשכון שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה, ופסק כדקי"ל בסתם. ולא שנא משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו ול"ש הלוהו פירות או מעות, בכולהו שומר שכר הוא, ע"כ. הלכך אם אבד או נגנב והיה המשכון שוה יותר מן החוב משלם המלוה אותו יתרון, ואם נאבד באונס הוא פטור וגובה חובו מן הלוה עד גמירא. והרב רבינו אפרים חלק עליו בזה וכתב האי דאמר מרן דלא שנא משכנו בשעת הלואתו ל"ש שלא בשעת הלואתו דבתרויהו שומר שכר הוי לאו מלתא היא, דבהדיא אמרינן בהאי פרקיה בגמרא ובפרק השוכר משכנו שלא בשעת הלואתו כ"ע לא פליגי, בין ר' אליעזר בין ר"ע, ואפילו תנא דמתני' דאמר הלוהו על המשכון ש"ש מודה לו לר"י דקנה משכון, כלומר קנה לגמרי, דמשמע ואפילו באונסין מחייב עליה, כי פליגי ואמרי ש"ש הוי במשכנו בשעת הלואתו, אלמא לכולהו תנאי שני להו בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו. הלכך משכנו בשעת הלואתו, אלמא לכולהו תנאי שני להו בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו. הלכך משכנו בשעת הלואתו דפליגי ולא איפסיקא הלכתא ספיקא הוא, והיכא דשוה המשכון שעור זוזי שנאבד או נגנב אבדו לו מעותיו, ואם שוה פחות משלם ליה ההוא פחתא למלוה, ואם שוה יותר משלם ליה ללוה ההוא טופיאנא, ואם באונס אבד ושוי שיעור זוזי כיון דלא פסיקא לן דלא קנה לא משלם כלום לוה, ואם שוה פחות משלם ליה פחות, ואי שוה יותר לא משלם ליה כלום, ע"כ. אבל הרב אבן מיגש [שבועות מ"ג ע"ב] פסק כמו הרב ז"ל ותירץ קושיא זאת כמו שכתב בפירושיו.
